אני עמדתי בצד, וחוויתי תחושות ורגשות כמו כולם. חוויתי מחשבות שנעו בין חוסר אמון, פאניקה, חוסר תקווה, ייאוש, בידוד, פחד מהעתיד, דיכאון ועצב, ועד לתחושות של תקווה, חיבור, ידע וביטחון באמונותיי ובחזון שלי לאנושות חדשה.
הסיפור של הקורונה הוריד אותנו על הברכיים. אנו מרגישים שיש בעולם כוחות שגדולים מאיתנו. אנשים ותאגידים עם חשבונות בנק עצומים שיכולים לכפות את רצונם על כלל הציבור בעולם כולו. או נגיפים סוררים שפוגעים בציביליזציה. איך נוכל להילחם בזה? אבל לאורך ההיסטוריה (כן, היא
חוזרת על עצמה), מצבים דומים פקדו את בני האדם. שני סיפורים עולים לי בראש.
ראשית, הפסח הראשון, שבו היהודים היו עבדים שנאלצו לחיות בתנאים קשים ביותר. המקרה השני הוא השואה. גם אז, היהודים הורעבו, נרצחו, עונו, הפכו לעבדים ונאלצו לעשות מעשים קשים בפקודתם של אנשים בעלי כוח.
בכל אחד מהאירועים ההיסטוריים הללו היו שלבים שהובילו לשיא הסופי. החבל התהדק עוד ועוד, עד שאלוהים גאל אותנו ממצבנו הבלתי אפשרי.
והנה אנחנו שוב עם החבל שמתהדק סביב צווארנו עוד ועוד על ידי הגבלת החירות, הפרטיות, הבריאות, ההכנסות, והקול האישי שלנו, שנלקח מאיתנו.
הדמוקרטיה בוטלה, החופש נעלם. קונספירציות, בידוד, הכנסות וכל תחושת הזהות העצמית שלנו נעלמו לחלוטין.
עשינו את מה שנאמר לנו לעשות, ונתנו את היקר לנו. הכל בשם הפחד. במצב של חוסר תקווה, שבו אנחנו לכאורה חסרי אונים, איך נוכל להתמודד עם מצבים כה קשים?
לאורך ההיסטוריה, הורידו אותנו על ברכינו בכוח. אבל מה אם נשתמש בתנוחה זו, ונשאר שם מבחירה? בשעתם האפלה ביותר, אנשים מצאו עצמם על ברכיהם מתפללים רק כדי להתרומם בעזרת הדרכתו של האל. אם אין לך כלום, אין לך מה להפסיד.
בואו ננצל את ההזדמנות הזו פשוט כדי להתפלל. כאשר הדברים יוצאים כל כך משליטה ונראה ששום דבר עלי אדמות לא יכול לעזור, תמיד קיימת הפעולה הפשוטה של התפילה.
אלוהים גדול יותר מכל דבר אחר עלי אדמות. הוא גדול יותר מתאגידים תאבי בצע, הוא גדול יותר משמועות ומגפות, הוא גדול יותר מווירוסים, הוא גדול יותר מכל מה שהם יכולים להפיל עלינו. "הם" ישמחו שתשכחו את אלוהים ואת הפעולה הפשוטה של התפילה. "הם" רוצים שנאמין ש"הם" כל יכולים, ובידיהם התשובות לכל השאלות. אבל לנו יש את אלוהים בתוכנו. לפעמים צריך נסיבות כאלה, כדי למצוא אותו, לפנות אליו ולהתחבר מחדש.
אנחנו הגיבורים של הסיפור שלנו. אלוהים הוא המדריך שלנו. לא נותר לנו אלא לזעוק לאלוהים. לא רק כיחידים, אלא באופן קולקטיבי כגוף מאוחד.
איננו זקוקים לכנסיה, לבית כנסת או למקום קדוש כלשהו כדי להתחבר מחדש לרעיון האלוהים האישי שלנו. הרוחניות שלנו נמצאת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. כל אחד מתחבר לאלוהים בדרכו שלו. כל אדם מתחבר לחזון שלו לגבי מי או מה הוא אלוהים: הטבע, היקום, אלוהויות, הכוח. זה לא משנה. זה אישי ואין גבולות.
כולנו הורדנו על ברכינו בקנה מידה עולמי. בואו נהפוך את זה להזדמנות. בואו נעשה זאת למען האנושות, למען העולם, למען עתידנו ועתידם של ילדינו.
כולנו התפתינו על ידי הטכנולוגיה, הערמומיות ותאוות הבצע שלנו. רבים מאיתנו איבדו קשר עם הטבע, עם אלוהים ועם עצמנו. אולי זו דרכו של אלוהים למשוך את תשומת ליבנו.
לגרום לנו להתעורר, להפוך למעורבים, לזכור את היוצר שלנו, את הטבע האמיתי שלנו והסיבה לכך שאנחנו כאן.
התפילה היא כל כך פשוטה, כל כך עמוקה, היא אינה עולה דבר. אין צורך בבית תפילה, ואין דרך שגויה להתפלל. כשזה בא מתוכנו, מהלב שלנו, זה אמיתי.
תקופת ה"קורונה" מקבילה לחגים היהודיים של פורים ופסח. בשני החגים האלה, אנו מציינים וחוגגים חירות וניצחון על הרוע. אנו נדרשים להקריא בקול רם את הטקסטים של החגים האלה מדי שנה, כדי שכל דור יזכור, ילמד על ההיסטוריה ועל המעשים הגדולים שאלוהים עשה עבורנו באמצעות נביאינו הגדולים.
אני מאמינה שזו עוד אחת מאותן פעמים. הסיפורים הללו היו ההקדמה למה שקורה עכשיו. הם ישמשו כקו מנחה לזמן הנוכחי. בכל פעם שאלוהים חולל ניסים, היה זה כאשר האנשים מילאו תפקיד פעיל והתפילה הייתה בעלת תפקיד מפתח בכל אחד מהאירועים.
העתיד שלנו הוא שלנו. התפילה היא הדרך שלנו להתחבר ולאשר את האמת שלנו מחדש. כשאנחנו מתחברים זה לזה, לאהבה ולאלוהים, איש לא יכול להזיק לנו. זהו כוח העל שלנו. כוח זה הוענק לנו עם לידתנו, והוא נשאר איתנו לאורך כל חיינו.
ההבנה הזו היא מה שיסייע לנו להתגבר.
כך אנו ננצח.
התפללו עבור האנושות. התפללו לגאולה. התפללו לאלוהים שישמע את קריאתנו.
אם אי פעם היה צורך בתפילה, הרי שזה עכשיו.
אמן
