השבעה

הבשורה:

שני לילות לפני מותו של נגב, אחת הכבשים שלנו נטרפה ונאכלה יחד עם הטלה שלה, שהיה בן שבוע. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא הותקפה כי הכלב רצה את התינוק שלה, והיא נשארה מאחור כדי להגן עליו. המחשבה השנייה שלי הייתה: "תודה לאל שהיא נהרגה יחד איתו כדי שלא תצטרך לחיות את שארית חייה עם תמונת התינוק שלה נהרג לנגד עיניה". לכן, הילדים ואני עברנו לאוהל שלנו שנמצא ליד בעלי החיים, כדי לישון שם ולשמור במקרה שהכלב יחזור. בלילה הראשון הכל היה שקט. אני מניחה שהכלב לא היה רעב במשך זמן מה. אבל בלילה שאחריו, בעלי בא לאוהל להעיר אותי בסביבות השעה אחת לפנות בוקר. המחשבה הראשונה שלי, בעודי חצי ישנה, ​​הייתה שהכלב תקף שוב. לא הצלחתי להבין איך זה קרה, ואיך לא שמעתי את זה ולמה בעלי היה צריך להוציא אותי מהאוהל כדי לספר לי. הכל חשוך שם בחוץ. רואים רק כוכבים, אז בהתחלה לא שמתי לב שהיו איתו עוד אנשים. וגם לא ראיתי את מדי הצבא שלהם. רק כשהם התחילו לדבר, וציינו את שמו ודרגתו של נגב, שמתי לב שהחיילים דיברו בקול רשמי מאוד, שיכול להביע רק דבר אחד. פתאום, הסצנה התבהרה, והתחלתי לצרוח. אני לא זוכרת הרבה מהשעות הבאות, מלבד זה שחזרתי לאוהל, ובניי החזיקו את ידיי בזמן שהמשכתי לצרוח ולבכות. בשלב מסוים, ראש צוות החיילים נכנס למקום שבו ישבתי, אמר שהוא מצטער על ההפרעה ברגע הזה, אבל יש פרק זמן מוגבל מאוד לקבלת ההחלטה אם נרצה לשמר את הזרע של נגב. זה הטריף אותי עוד יותר, אבל בסופו של דבר, ביקשנו מהם פשוט להניח לו.

שעות לאחר מכן, הם הובילו אותי בחזרה לבית, הילדים נכנסו למיטות שלהם וההליך החל. נשאלנו שאלה אחר שאלה מתוך רשימה שהייתה להם בטאבלט ובטלפונים, ותמיד היה מישהו שחיכה בצד השני של הקו. אני בקושי זוכרת את החקירה, אבל היא הייתה מאוד מאורגנת, והשכנה שלי נכנסה בשש בבוקר וישבה לצידי, החזיקה את ידי, בכתה איתי וביקשה מהם לעבור דרכה, כדי להוריד ממני ומבעלי את הנטל. היא הייתה מדהימה. היא עזרה להם לארגן את ההודעות, את התמונות, את העיתונות ועוד הרבה יותר. אחר כך הם התחילו לשאול על התקשורת ועל המבקרים. כל שר מהמפלגות הפוליטיות השונות רצה להגיע בשביל פיסת התהילה שלו. אמרתי לא לכל אחד ואחד מהם. אבל הם התקשרו שוב ושאלו עוד כמה פעמים, רק כדי לקבל את אותה התשובה. כל עיתון, תחנת רדיו וערוץ חדשות רצו לקבל מבט מקרוב. התשובה הייתה לא לכולם. הרשימה נמשכה ונמשכה. הייתי המומה כמה מהר כולם גילו על זה, וכמה מהר הם קפצו כדי להשיג לעצמם מושב בשורה הראשונה. היו כמה מהם שהגיעו במהלך השבעה ללא הודעה מוקדמת, ובלי לקרוא לעצמם פוליטיקאים, אבל הם עדיין חמקו פנימה כמו נחשים. לפחות הם לא הביאו צוות צילום.

לאחר שנקבע לוח הזמנים והחיילים סגרו אותו, נלקחנו במיניבוס לראות את נגב בארונו. ניתן לנו זמן איתו, לדבר איתו, לבכות, לנשק אותו, לומר לו כל מה שרצינו לומר, לפני שנחזור לאוטובוס. הוא נראה כל כך יפה, כאילו הוא ישן, אבל הוא היה קר, ולמרות שציפיתי שהוא יקום ויגיד שהכל היה טעות גדולה, הוא לא עשה זאת. אני מבינה עכשיו למה כל כך חשוב לראות את המתים. זה סוגר מעגל, אחרת, השכל לעולם לא יצליח לקלוט ולהבין.

נהג האוטובוס שלנו נסע כל כך מהר, עד שהמשטרה אפילו עצרה אותנו בצד הדרך. אבל ברגע שהסבירו מי אנחנו, הרשו לנו להמשיך. בדיוק כשהתקרבנו לאזור הכפרי הקטן שלנו, שמעתי סירנות, ראיתי אורות מגיעים הרחק מאחורינו, אבל משיגים אותנו במהירות. חשבתי שזה אמבולנס, אבל כשהוא חלף על פנינו במהירות, החיילים אמרו שזה הרכב שנשא את נגב. אנחנו כבר נסענו במהירות גבוהה מאוד, אז הרכב שעקף אותנו היה חייב לנסוע במהירות עוד יותר גבוהה. ואז קלטתי, שזה כמובן חייב להיות נגב. הוא תמיד נהג כמו מטורף על הכביש. תמיד היינו מעירים לו על כך שהוא נוהג במהירות גבוהה מדי, ומזגזג בין הנתיבים, כדי לשבור את השיא שלו בכל פעם. והנה הוא, בנהיגה האחרונה שלו, בדיוק כמו שהוא אהב לנהוג: מהר, עוקף מכוניות אחרות, ואותנו, רק כדי להגיע ראשון למקום החניה האחרון שלו. זו הייתה סצנה כמעט מושלמת לבוקר, שכבר היה סוריאליסטי.

הלוויה:

כשהתקרבנו לבית העלמין, ראינו כי משני צידי הכביש עמדו מאות רבות של אנשים והניפו דגלי ישראל ענקיים. משפחות עם ילדים קטנים אוחזים בדגלים קטנים, מכוניות עומדות בטור, וקהל רב של ישראלים מסורים שחלקו כבוד לחייל נוסף, גיבור ואח אהוב. הרגשות הציפו אותי לחלוטין. המחשבה הראשונה שלי הייתה שנגב היה אוהב את כל תשומת הלב הזו. הוא חי למען ארצו, למען אחיו היהודים והוא היה שמח להיות במרכז כל המהומה הזו.

ירדנו מהאוטובוס והובלנו לאזור הקבר. כמעט ולא ראיתי כלום ועדיין הרגשתי כאילו שום דבר מזה לא אמיתי. אין מצב שנגב מת. אבל היו שם כל כך הרבה אנשים. למה שכולם יהיו שם, אם לא הייתה סיבה שהם יהיו שם? הכל נראה כמו חלום כל כך רע, שאני חייבת להתעורר ממנו בקרוב. היו רבים שנשאו דברים, וגם אני. אני בקושי זוכרת מה אמרתי, אני רק זוכרת שזה היה באנגלית. החיילים אמרו לי לפני הנסיעה שאם אני רוצה לשאת דברים, כדאי שאכתוב אותם, כדי שהם יהיו ברורים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שזה בלתי אפשרי אפילו להחזיק עט. הרגשתי שהידיים והרגליים שלי קפאו, וכבר לא הצלחתי לשלוט לגמרי בתנועות הגוף שלי. אז, אמרתי את כל מה שיצא לי מהפה. אני מקווה שזה היה בסדר ושמישהו הבין מזה משהו. אבל הרגשתי שאני חייבת לדבר ולומר כמה מילים על נגב. אני הייתי אמא שלו ותמיד עמדתי לצידו, ועשיתי כל מה שביכולתי כדי להגן עליו ולהיות הקול שלו, כשאף אחד אחר לא היה שם. אז דיברתי בפעם האחרונה להגנתו, כדי לספר לכל מי שהקשיב כמה הוא היה אדם באמת נפלא ומיוחד. כמה מחבריו הקרובים בכו ודיברו עליו, עדיין לא מסוגלים לדמיין שחייהם ממשיכים בלעדיו לצידם. זה היה פשוט, כן ואינטימי. הרגשתי זכות גדולה להיות שם ולציין את הרגע הזה למען נגב בקרב בני משפחתו, חבריו, אחיו לנשק, מוריו, עמיתיו לעבודה וכל האנשים שהכירו ואהבו אותו. בעת שהורידו את הארון אל הבור באמצעות חבלים, הארון ספג חבטות והתנדנד מעט, עד שהצליחו ליישר אותו. דמיינתי את נגב שם בפנים, צוחק על עוד הרפתקה אחרונה ועל עוד פרט מצחיק להוסיף לסיפור. הוא תמיד סיפר את הסיפורים שלו בהומור, כדי שלא ניקח את הדברים יותר מדי ברצינות ונדאג לו.

השבעה:

השבעה נמשכה 7 ימים, אבל הרגישה כמו שלוש שנים. לא בצורה רעה, אבל עם הדלתות הפתוחות והשיחות, האנשים שהגיעו, הדברים שלמדנו על נגב, על עצמנו, על החיים ועל המוות וכל מה שביניהם, זה נראה כאילו זה נמשך ונמשך, וכל יום חדש היה בלתי נשכח כמו היום שלפניו.

ברגע שחזרנו מהלוויה, הבית שלי כבר היה נקי ומאורגן. הבית כבר התמלא באוכל ושתייה,  וגם כיסאות ושולחנות. זה היה כמו לצפות במכונה משומנת היטב, שמתחילה לעבוד, לא על דלק, אלא על אהבה. הם לא נתנו לי להרים כלום. ציפו ממני פשוט לשבת ולקבל את האורחים. בהתחלה זה נראה מוזר, אבל בכל מקרה הרגשתי כל כך חלשה מהכול, שזה קצת נהיה קל יותר עם הזמן.

אנשים פשוט התחילו להגיע. הבית שלנו התמלא בחיבוקים, תפילות, בכי, צחוק, סיפורים, תקווה ועצב. לאורך כל השבעה, זה הרגיש כמו משפחה. לא טרחתי לכסות את השיער שלי מההתחלה. עם כל כך הרבה חיבוקים וחולשות, החלטתי שכל האנשים שמגיעים מרגישים לי כל כך כמו משפחה, כך שזה בכלל לא משנה. אז נראיתי רע, עם פנים נפוחות ושיער מבולגן, אבל ככה הרגיש הכי טבעי בכל מקרה. אז הורדתי את המגננות שלי, נתתי לחברים המדהימים שלי לטפל בי, ויצרתי חיבורים עמוקים עם כל אדם שניגש אליי עם תפילות, ברכות ואמפתיה. התאבלנו יחד, והחזקנו זה את זה, כאשר הגל של תחושת ההצפה ניסה להפיל אותנו. הוא הצליח במובנים רבים, אבל תמיד היינו שם עם צחוק וסיפורים שהפכו את זה לקל יותר להתמודדות.

המשכתי לראות כיצד נוצרים חיבורים וקשרים, ואז הבנתי שזה נגב, שלקח חלק בחיבור של כולנו יחד. זו הייתה עוד מחווה של תיקון שהוא המשיך להגשים. הוא היה זה שהפך את ביתי הבודד והשקט למקום של מפגש וחברים. אנשים שבעבר תכננו לבוא, אבל היו עסוקים מדי מכדי להגיע. אנשים שאיבדתי איתם קשר. אנשים שנעלמו מחיי. אנשים שמעולם לא הכירו אותנו או את נגב, שבאו רק כדי להביא אהבה ותמיכה. הורים לחיילים, שהכירו את נגב, שמביאים חדשות על בניהם שעדיין בלבנון. חיילים שזה עתה עזבו את לבנון כדי לבוא לשבעה. חיילים שקיבלו אישור מיוחד לעזוב את בית החולים כדי להגיע ולומר לנו כמה הם אהבו את נגב, ואז חזרו ישר לבית החולים, כי הם עדיין לא קיבלו אפילו אישור לחזור הביתה. חלקם הגיעו עם כתף שבורה מרסיסים ,או שעברו ניתוח ברגל לאחר שנפצעו במלחמה בצפון. פגשנו גבר מקסים שהיה חייל בשנות ה-60 והראה לנו תמונות שלו בבית החולים, בעת ביקור של ראש הממשלה בן גוריון. הגיעו אנשים שאיבדו בנים במלחמות קודמות, ועזרו לי לזהות את השלבים השונים של האבל, ולמה עליי לצפות בעתיד הקרוב. פגשנו אנשים שהגיעו מקרוב ומרחוק. חלקם באו רק כדי לחבק ולתמוך. חלקם באו לספר את הסיפורים שלהם או להקשיב לסיפורים על נגב. בכינו יחד. צחקנו יחד. ניהלנו שיחות עמוקות שהביאו אותנו לאותו המישור. כשאתה נפגש עם אדם בגובה העיניים וחולק עימו את כאבו, עולמות חדשים נפתחים בפניך.

אישה מדהימה אחת הגיעה עם יומן גדול בכריכת עור בצבע כומתת היחידה של ​​החייל. היא לא הכירה אותנו או את נגב, אבל היא חשה שליחות להכין ספר זיכרון לכל חייל שנהרג, ולמסור אותו בשבעה שלו. היא סרקה את האינטרנט והעיתונים בחיפוש אחר כל מאמר, פוסט או הודעה על נגב. היא הדפיסה והדביקה את הכול בתוך היומן הזה. היא השאירה מקום עבורנו, שנוכל להוסיף ליומן, וגם לכל מי שרצה לכתוב בו. הספר הזה היה מונח על השולחן והוא הועבר בין כל האנשים, שהתפעלו מהמסירות של אותה אישה לאהבתה לחיילינו. הם כתבו הספדים, מחשבות וסיפורים עבור, ועל נגב. זו הייתה מתנה כה יפה ומרגשת, שהעניקה לכולם את האפשרות לבטא את אהבתם בכתב.

העולם שהכרתי פעם התנפץ לרסיסים, ועולם חדש, בהיר ויפה יותר, נפתח בפניי. המשכתי לראות בעיני רוחי את החיזיון שבו כל אחד מאיתנו מכוסה בשכבה דקה של זכוכית מבלי לדעת זאת, בעודנו צועדים במסלול חיינו היומיומי. ואז נגב תפס אותי (אותנו) בכתפיים וניער אותי. שכבת הזכוכית התנפצה למיליוני רסיסים ונפלה מאיתנו. כעת אנו ניצבים בפני נתיב חדש, משוחררים מאותה שכבת זכוכית שהחזיקה אותנו קפואים בעולמנו הישן. נגב ניפץ את מעטפת הזכוכית שלנו, פרץ דרך התקרה, הפיל את הקירות והנה אנחנו ניצבים בפני עולם חדש יותר, טוב יותר, קל יותר ויפה יותר ממה שיכולנו אי פעם לדמיין. זה היה ממש שם לנגד עינינו, אבל נדרשו כוחו, הקרבתו וחוכמתו של נגב, כדי לגרום לנו לראות את מה שהיה חבוי ממש מולנו. המפתח היה בידיו, ורק הוא יכול היה לפתוח אותו. ברגע שעשה זאת, יכולנו להתאחד ולעמוד על אדמת קודש.

שבעה, טכנית, פירושה לשבת. פירושה גם 7, כי אנחנו יושבים שבעה ימים כדי לעזור לנשמה למצוא את דרכה בחזרה. זה גם נותן לאלה שנותרו מאחור זמן להרהר, להחלים, להתפלל, להתמודד עם האבל, לשלוח תנחומים ולתמוך זה בזה. אבל זוהי מילה טעונה, כמו כל המילים בעברית. היא קשורה לתשובה, שמשמעותה לחזור. זה יכול להיות הרהור על השבת הנשמה להשם, או על כך שהמשפחה תוכל לחזור אט אט לחייה הרגילים לאחר טרגדיה כזו.

בננו הצעיר, זב (זבולון) בן 12. היה לו קשה מאוד בהתחלה. הוא לא ידע איפה מקומו בעולם עכשיו כשנגב איננו. אז הוא המשיך להיסחף חזרה לחדרו כדי להימלט מהמתקפה של אנשים שהציפו את ביתו, וגם מהעצב של אובדן אחיו. לכן, הייתי חוזרת לחדרו ומושכת אותו שוב החוצה. לא רציתי שהוא יגלוש לעולם של דיכאון ולא יוכל לבטא את רגשותיו. אז ביקשתי ממנו לצאת החוצה ולשבת על הברכיים שלי או לידי. בסופו של דבר, הוא הרגיש יותר בנוח בזמן שדיבר עם אחרים, ובילה עם חבריו של נגב, שלקחו אותו תחת חסותם וישבו איתו או שיחקו איתו משחקים. הם עזרו לו לצאת מהקונכייה שלו בתוך כמה ימים, ומשם המצב הלך והשתפר איתו. זה לא נגמר, אבל לפחות השבעה נתנה לו התחלה טובה.

בעלי, שלום, לא נרדם מרוב צער וכאב. בסופו של דבר, נתתי לו תה מליסה עם טינקטורת אשוווגנדה שהכנתי. הוא נרדם ונחר בקול רם כל הלילה. אז זה עבד, ועכשיו אנחנו ישנים כמעט כרגיל. קיבלתי גם טינקטורת צמחים להפגת מתחים ששמתי במים של כולם בימים הראשונים. שתיתי מיץ סלרי כל יום. השכנה שלי באה כל בוקר והכינה לי אותו. הרגשתי שזה שמר עליי מאוזנת, גם תזונתית וגם רגשית. זה הציף את גופי ואת מוחי במינרלים, שנשרפים בקצב מוגבר עם כל הטלטלה הרגשית שמתרחשת. אנשים הביאו לי גם חליטות צמחים, מיץ גזר ושייקים. כל אחד מהם נספג בקלות ומספק כמות גדולה של תזונה בכוס אחת.

חבריו של נגב...

מעולם לא פגשנו את חבריו של נגב. הוא גדל איתם והם בילו יחד בבית הספר. כאשר הם גדלו וכל אחד מהם קיבל את רישיון הנהיגה שלו, הם התחילו לבלות פחות זמן באזור, ויותר זמן בשיטוט בארץ בחיפוש אחר הרפתקאות חדשות. אבל נגב מעולם לא הביא אותם הביתה. אנחנו לא בטוחים למה. יכולות להיות לכך סיבות רבות. שמענו שמות, אבל מעולם לא קישרנו בינם לבין הפנים. בלוויה, רבים מהם היו שם, בוכים איתנו ומדברים לזכרו של נגב. זה היה כל כך מתוק. הם הרגישו שבורים בדיוק כמונו. נגב היה כמו אח עבורם. במהלך השבעה, הם הגיעו כל ערב וישבו איתנו, סיפרו סיפורי נגב מטורפים ושיתפו תמונות מההרפתקאות שלהם. זכיתי להכיר את נגב באור שונה לחלוטין. יכולתי לראות את המסירות שלו לחבריו ולרוח ההרפתקנות. איך הוא הוציא את המיטב מכל אחד מהם וכמה הם אהבו אותו. בשבת האחרונה שלו בבית, אמר נגב לחבריו שאם מישהו מהם לא ייצא מהבלגן של המלחמה הזאת, כל השאר יעשו קעקוע של אותו אדם. בסוף, היה זה נגב שלא חזר, ומכיוון שזה היה רעיון שלו, כולם החליטו לעשות קעקוע של תמונה שהם צילמו - נגב יושב על דיונת חול ליד האופנוע שלו. הם הגיעו ללילה השלישי של השבעה עם קעקועים טריים על רגליהם.

חיילים רבים הגיעו וסיפרו כמה הם אהבו להעביר זמן עם נגב, ונזכרו בהרבה מהחוויות המטורפות שהיו להם איתו בצבא. אלו תמיד היו סיפורים על איך נגב לקח על עצמו את המשקל הכבד, התמרד כנגד חוקים טיפשיים, ואיך הוא תמיד דאג שהם יצחקו ולא ייקחו את הדברים ברצינות רבה מדי.

הקהילה שלי...

אני מתגוררת במושב דקל כבר 23 שנים. אני כמעט ולא יוצאת מהשטח שלי כי אני כל כך עסוקה בחווה ועם הילדים, כך שאנחנו כמעט ולא יוצאים. אז אני לא שותה תה עם השכנים, או מבקרת בבתיהם של אנשים אחרים. אבל בשעה 6 בבוקר, שעות ספורות לאחר התבשרנו על נפילתו של נגב, השכנים שלי התחילו להגיע לבית שלי, לנקות, לארגן, להביא אוכל ומוצרים חיוניים, להחזיק לי את היד, לחבק אותי ולתקשר עם הצבא כדי שאני לא אצטרך לעשות זאת. עד שחזרנו מהלוויה, הבית היה מבריק, כמו חדש, והתמלא במהירות באוכל, שתייה, כיסאות, שולחנות, מצנני אוויר, מאווררים ואוהלים. מאז והלאה, ועדת האספקה ​​המשיכה להביא ארוחות ביתיות וכלי פלסטיק כדי להאכיל את כולם ולדאוג להם. זה היה נס, זו הייתה נדיבות כל כך גדולה, וזה הראה לי מהי המשמעות האמיתית של הקהילה שלנו. התמיכה העמוקה, החיבוקים והארוחות המאורגנות שלהם פשוט הדהימו אותי. לא היה לי מושג שיש לנו קהילה כל כך מדהימה ומלוכדת, עד השבעה הזו.

האנשים שבאו לפגוש אותנו, הרימו את רוחנו, העניקו לנו כוח, הרעיפו עלינו אהבה, ונתנו לנו את הבסיס שהיינו צריכים כדי להמשיך. כל אדם בלט. כל אחד ואחת הביא/ה את המתנה הייחודית שלו רק מעצם היותו נוכח עבורנו. הלוואי ויכולתי לציין את כולם כאן, אבל היו יותר מדי אנשים מכדי שאוכל להעלות על הכתב (וירטואלי).

השבוע האחד הזה הרגיש כמו 3 שנים. כל כך הרבה קרה בזמן הקצר הזה, שזה כמעט נראה בלתי אפשרי. השבוע החל עם ברית המילה והפטירה של נגב, שניהם חלו ביום ירושלים, ואז הגיע ראש חודש שחל בשבת. היינו בסוף ספירת העומר, וסוף השבעה גלש ישירות לתוך חג  השבועות. בנוסף, ירד לא מעט גשם בשעה 4 לפנות בוקר, לקראת היום האחרון לפני שעלינו שוב לקבר. גשם במהלך ימי העומר בחודשים מאי/סיוון – זה מזג אוויר חריג מאוד לתקופה זו של השנה. באותו מסע לקבר, דיברתי שוב. הפעם הייתי צלולה וממוקדת והצלחתי לדבר בעברית ולומר את כל הדברים ששכחתי לומר בפעם הראשונה. זה היה גם יום הדבורה הבינלאומי. אחי הגיע ביום השלישי מארה"ב. כמות האנשים, התפילות, האוכל שהוכן והובא, השיחות, המידע שעבר, השיעורים שנלמדו, החברים שנוצרו, רכבת ההרים הרגשית האינסופית, עוד חיילים שנהרגו, סיפורים שסופרו, עיניים שנפקחו, קשרים שנוצרו, חיבוקים, בכי, ואפילו הגנבנו פנימה גם יום הולדת אחד לפני שהשבוע נגמר. בסוף היום השני של השבעה, כל חבריו של נגב החליטו לעשות קעקועים של נגב והאופנוע שלו על רגלם. ביום הרביעי, הם כבר הכינו מדבקות פגוש, מחזיקי מפתחות ומגנטים של תפילת הדרך. עד סוף השבוע, הם גם הזמינו כובעים וחולצות. ביום השני או השלישי, מישהו כבר הדפיס עותקים של ספרי תפילה וסידור לזכרו של נגב. מעולם לא ראיתי דברים מתקדמים כל כך מהר בזמן קצר כל כך.

החיילים הללו באמת מדהימים. הם הכניסו אותי אל עומק לבם כשסיפרו על הזמן שלהם עם נגב, על התפקיד שלהם בצבא, על החוויות שעברו ועל הענווה העצומה שלהם. מבחינתם, הם פשוט עושים מה שצריך לעשות. הם אינם מתלוננים ואינם פוחדים, אפילו לאחר שהיו עדים לפיצוצים ולמראות מוות נוראיים. מה שמוביל אותם הוא אמונה, אהבה לאחיהם היהודים ואור השם. זהו נס של ממש לחזות באצילותם ובמסירותם למשימה – להגן על האומה היהודית ולשרת אותה. שום דבר לא גדול מדי עבורם, וכשאני שואלת אותם אם הם צריכים משהו, הם תמיד אומרים שיש להם כל מה שהם צריכים. זהו דור של לוחמים, כמותו לא ראינו כבר די הרבה זמן, או אולי מעולם לא.

כשהצבא סיפר לנו על מותו של נגב, הם לא סיפרו לנו בדיוק מה קרה. אבל בלילה הראשון או השני של השבעה, זוג הגיע לכאן מהצפון כדי לספר לנו מה קרה לנגב, איך זה קרה ומי היה איתו. הם הוריו של אחד החיילים שהיו בחדר עם נגב כשהוא נפגע. שלושה חיילים היו במטבח של בית ערבי בכפר שהצבא פינה והשתלט עליו. שלושת הבנים (גברים) דיברו במטבח על תוכניותיהם למחר, כשפצצה התפוצצה מחוץ למטבח. שניים מהבנים ישבו על הרצפה, אך נגב עמד. הרסיסים חדרו דרך החלון ופגעו בנגב בחלק האחורי של ראשו. שני האחרים נפגעו גם הם מרסיסים קטנים על פניהם, אך הפגיעה לא הייתה חמורה מדי. הם החזיקו את נגב והזעיקו מסוק. כולם פונו במסוק לבית החולים הקרוב ביותר בצפון ישראל.

בדרך לבית החולים, נגב נפטר. לשני החיילים האחרים, הסירו רסיסים קטנים מהרקה ומהלחיים, וניתנו להם 10 ימי מנוחה בבית. שני הגיבורים המדהימים האלה החליטו לחזור ללבנון מיד. הם התקשרו להוריהם ואמרו להם לא לבוא לבקר אותם בבית החולים, כי הם כבר בדרך חזרה ללבנון. לא היה להם אפילו זמן לבוא ולתת להם חיבוק. הוריו של אחד החיילים הראה לי את ההתכתבות האחרונה שלהם עם בנם, לפני שאיבד את הקליטה הסלולרית. הם אמרו לו שהם בדרך לשבעה שלנו, ושאלו אותו אם הוא רוצה להעביר לנו מסר. הוא אמר: "בבקשה תגידו להורים של נגב שאני זה שהחזקתי אותו כשהוא מת. הייתי האחרון שדיבר איתו, ותגידו להם שהוא לא סבל". בכינו וחיבקנו זה את זה. הם פשוט עשו לי את היום. איזו הקלה זו לדעת את האמת, שהוא היה מוקף בחברים שהוא אהב ושהוא לא סבל. איזו ברכה הם הביאו לי. והסיפור רק ממשיך משם.

הרבי שלי:

רב הוא מורה. אדם המסוגל להעפיל לגבהים כאלה ולרדת לעומקים כאלו, עד שהוא מתקיים בממד שונה לחלוטין משאר בני האדם. אנו יכולים רק לנסות להיאחז בתורתו, מבלי להגיע אי פעם לעומק חוכמתו. יש לו את היכולת ללמד כל אדם ואדם באופן שונה. הוא מסוגל לטלטל את הווייתנו עד ליסודותיה, ולהותיר אותנו שונים לנצח, עם הבנה חדשה וצלולה של האופן שבו הדברים באמת מתקיימים. בני, נגב, הוא רב/מורה כזה, למרות שהוא לעולם לא יסכים איתי על כך. גם לאחר מותו, הוא עדיין מלמד. הוא אולי לא כתב ספרי לימוד, אבל השיעורים שלו עדיין נלמדים גם אחרי שהוא איננו.

הוא תמיד למד מניסיון. הוא לימד אותנו לא לקחת דברים יותר מדי ברצינות, אבל להיות מחויבים להם בכל מקרה. לעשות את העבודה הנדרשת, למצוא סיבות לצחוק, ליהנות מהרגע או לחשוב על הדברים הטובים שיהיו.

הוא היה מסור למשפחתו ולחבריו, לתפקידו בצבא, ומחויב לרעיון שלו של הליכה על חבל דק ואיזון חייו על חוד התער. היה לו לב של מלאך ויד של שטן.

פעם אחת קראתי לו "הילד הפראי" שלי והוא חייך חיוך רחב כל כך. הוא חי בשביל לחוות חוויות ולא אהב לשבת בשקט. הוא אהב להיות במקום שבו היה כל "האקשן", והיה מוכן להקריב הכול למען אלה שבעולמו.

נגב היה מלא בחוש הומור טוב, שכל ישר, אהבה וצורך להשיא עצה או להעניק נחמה מתמדת לאלו שהיו יקרים לליבו. לרוב, הוא שמר על הפרדה בין חבריו לבין משפחתו. אולי כדי להסתיר מאיתנו את הרפתקאותיהם הליליות. שוב, הוא תמיד הגן עלינו מפני המציאות חסרת הפחד שלו. אבל אחרי שכל כך הרבה אנשים הגיעו וסיפרו לי את הסיפורים המטורפים שלהם עם נגב, אני מבינה עד כמה רחוק הגיעו האהבה והאור שלו. לכל אחד מהם היה כינוי, או שם שונה עבורו. הוא היה דברים רבים עבור אנשים כה רבים. המורה שלהם, היועץ שלהם, החבר שלהם, המנהיג שלהם, איש הסוד שלהם, הנהג שלהם, המגן שלהם. הוא היה מגנט והוא זה שחיבר את כולם יחד. הוא אהב להתחיל ויכוחים רק כדי להלהיט את כולם ולהניע את השיחה. הוא היה יכול לנהל שיחה רצינית עם מבוגר, ואז לקום ולהתחיל לדבר שטויות עם חבריו. בשני המקרים, הוא היה נותן 100% מתשומת הלב שלו למי שדיבר, לא משנה מה היה הנושא. הוא תמיד גרם לאנשים להרגיש שרואים אותם, שמקשיבים להם ושהם חשובים. הוא היה האדם שהם שסמכו עליו, זה שהיה עונה לטלפון בכל שעה, ויהיה שם, בשבילם, מכל סיבה שהיא.

הוא תמיד ניסה לדחוף את אחיו הצעירים, שלמדו בחינוך ביתי, לצאת לעולם כדי לטעום קצת הרפתקאות. הוא רצה שהם ירגישו חופש ויחוו חוויות לפני שהם הופכים לחיילים - מצב שבו כל מה שאתה מכיר זה לציית לפקודות ומלחמות. היו לו כל כך הרבה סיפורים מצחיקים על הצבא, שהוא סיפר לי. הסיפור היה חייב להיות מצחיק, כדי שהוא יוכל להגן עליי מהמציאות הקשה של חיי הצבא שלו. אבל מדי פעם קיבלתי הצצה למה שהוא וחבריו לנשק התמודדו איתו.

נגב תמיד התייחס להכול בערבון מוגבל, ולמד להשלים עם הגרוע מכול בכך שניסה להמתיק את המצב (באנגלית: Negev took everything with a grain of salt and learned to put up with the worst by adding a teaspoon of sugar). הוא חשב שכל מי שסביבו, הוא פגיע ושהוא זה שהולך לקחת את זה על כתפיו ולשאת בנטל הכבד. הוא כמעט ולא ישב בשקט. הטלפון שלו תמיד צלצל, ומיד אחרי שהיה יושב לאכול איתנו, הוא כבר היה יוצא להרפתקה הבאה. הוא אף פעם לא סיפר לנו לאן הוא הולך או עם מי. פשוט חיכינו שהרכב יחזור מתישהו בסביבות שבע בבוקר. אז הוא היה ישן לכמה שעות, לפני שיצא לעוד הרפתקה, או שעבד על האופנוע שלו לפני שיצא לרכב עם החברים שלו.

בין החיילים החדשים שנגב פגש היה אחד שזה עתה הגיע מארה"ב כדי לשרת בצה"ל. זה היה חלומו במשך זמן רב. הוא לא הבין מילה בעברית ולא הכיר אף אחד. זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורו. הוא רצה גולני, אבל הם לא עשו לו שום הנחות. הוא לא התכוון לזלזל בקצינים שלו, אבל היה להם בראש שהוא גס רוח או חצוף, כי הוא לא עושה את מה שהם צעקו עליו לעשות כל הזמן. ככל שהם צעקו יותר, כך הוא חש תסכול גדול יותר והרגיש אבוד. נגב תמיד היה שם לעזור לו בתרגום או להסביר לו מה קורה. החייל קיבל עונשים ועלה למשפטים צבאיים, אבל זה לא שינה את העובדה שהוא עדיין לא הבין מה אומרים לו. הוא הפך למתוסכל יותר ויותר והרגיש לא שייך. הוא אמר להם שהוא רוצה לעזוב. אבל כמובן, שהם לא הקשיבו לו והמשיכו להקשות עליו עוד יותר. נגב סיפר לי על החייל הזה פעמים רבות ואיך הוא ניסה להקל עליו על ידי שיחות איתו ותרגומים, אבל זה לא שינה את העובדה שהבחור הרגיש שהוא במקום הלא נכון. לבסוף הוא הועבר ליחידה אחרת, והוא ונגב איבדו קשר. הם אכן נפגשו בלבנון בשלב מסוים, אבל החייל הזה מעולם לא שכח את נגב וכמה הוא היה שם בשבילו כחבר.

הזמן שביליתי בהקשבה לסיפורים על האופן שבו הלב של נגב נגע בכל כך הרבה אנשים אחרים, בדרכים שלא יכולתי לדמיין לפני כן, שם את כל השאר בפרופורציה. זה מראה כיצד התורות שלו וההשפעה שלו ממשיכות זמן רב אחרי עזיבתו הפיזית. כל אדם שהכיר את נגב ממשיך לשאת את הניצוץ שלו. מה שהיה פעם נגב אחד, הפך למדורת ניצוצות המאירה את שמי הלילה.

הוא שינה את העולמות שלנו, לימד אותנו את מה שלא הייתה לנו שום דרך לדעת,  חיבר אותנו בדרכים שאפילו לא ידענו שאנו זקוקים להן, והוא ממשיך להיות ה"חבל" שמחבר אותנו להשם, לנגב ואחד לשני. לכולנו יש כל כך הרבה תוכניות, עבודה, משפחה, מחויבויות וכו', שחלק גדול ממה שאנחנו רוצים לעשות נדחה לזמן בלתי מוגבל. נגב ניפץ את חומת התירוצים הזו לאלף רסיסים. החיים שלו היו בנויים סביב העיקרון של לעולם לא לבזבז אף רגע. אם אתה רוצה לעשות משהו, אתה עושה אותו עכשיו. שום דבר לא חשוב כמו לחיות במלוא העוצמה והיכולת, בכל רגע שניתן לך. הוא בטח ידע שאין לו זמן לבזבז, והוא ניצל כל הזדמנות שהייתה לו כדי להפוך את החיים לחוויה.

נגב ראה בכל אחד מאיתנו מגבר. מגבר שמשתמש בניצוץ שלו כדי להגיע לעולם, כל אחד בקולו שלו, אבל עם האור של נגב. אני מבינה עכשיו שהוא לא היה רק ​​הבן שלי, הוא היה גדול מהחיים. הוא ניתן לי לזמן קצר, אבל הוא היה שייך לכולם. אני הייתי רק הכלי וקרש הקפיצה. התברכתי להיות אמא שלו, לטפח אותו, לראות אותו גדל, לעזור היכן שיכולתי, להיות שם בשבילו, ולהיות בית שבו יוכל לנוח כשהיה עייף. הוא היה שייך לכולם, ועכשיו, דרך האנשים שבאו לחלוק סיפורים על נגב, אני רואה שכל אחד ואחד מהם הרגיש את אותה תחושת כבוד פשוט להיות בשדה הראייה שלו. הוא ראה את ליבו של האדם, ואם הוא תאם את ליבו שלו, הוא פתח את הדלתות כדי להכניס אותו פנימה.

הוא הקדיש את זמנו המוגבל כדי לוודא שכולם סביבו מרגישים אהובים ומוגנים. הייתה לו נאמנות עזה לתפקידו והוא לא בזבז זמן או אנרגיה על שום דבר אחר. כל מה שעשה, הוא עשה עבור אחרים, בדרכו שלו.

רק כדי לתת תמונה מלאה, אני אספר סיפור שמסכם את זה. נגב היה בבית בשבת, אולי 6 חודשים לפני מותו. ישבנו ליד השולחן לקידוש. אמרתי משהו כבדרך אגב לבעלי, ומסיבה כלשהי, הוא התפרץ והתחיל לצעוק עליי בכעס. בתחילה, כולנו חשבנו שהוא צוחק. מי עושה את זה בארוחת הערב מול הילדים בשולחן הקידוש? ובשביל מה? מה הסיבה? הייתי בהלם, מושפלת, המומה, ורציתי לבכות. אבל לא אמרתי כלום, כי לא רציתי להרוס את ארוחת הערב שלנו שכבר ממילא הייתה הרוסה. חיכיתי, קמתי בשקט ועזבתי את השולחן. כמה דקות אחר כך, נגב בא לחפש אותי. הוא לא אמר מילה. לא היה צורך בכך. הוא פשוט ישב איתי, כי הוא ידע שאני צריכה מישהו שיהיה איתי. היה לו חשוב לתמוך בי, אבל היה לו גם חשוב להישאר ליד השולחן כמה דקות עם אבא שלו ולא סתם לצאת בסערה. מאוחר יותר, כמובן, הוא יצא עם חבריו כי הוא לא יכול היה לאכזב גם אותם.

הוא חשב על כולם. דאג לכולם. טיפל בכולם. הייתה בו כל כך הרבה אהבה לכולם. הוא רצה להיות שם בשביל כולם, ולעזור כשהוא היה יכול. נגב תמיד דיבר ישירות. ברוב המקרים, הוא היה ספר פתוח, חוץ מאשר במקרים שבהם הוא ניסה להגן על מישהו. אז, הוא היה ממציא סיפור כיסוי כדי לא לסבך אף אחד. אני זוכרת שהסתכלתי עליו באחד הביקורים האחרונים שלו בבית. הוא נראה כל כך בוגר, אכפתי, מתוק, בשל ומלא אמפתיה. הוא היה מסור למשפחה ולחברים שלו. כל כך בטוח במי שהוא, ובמה שחשוב, שלא יכולתי שלא לחשוב איזה בעל ואבא מדהים הוא יהיה.

איך יכול להיות לאדם אחד לב של אריה, שמחת חיים של ילד, חוכמה של חכם זקן, חוסן של עץ אלון, אנרגיה של סערה, מרדנות של פורע חוק, עקשנות של אתונו של בלעם, תעוזה של ויקינג, נכונות של ילד תמים, שובבות של גור חתולים, הורמונים של חתול רחוב וטוהר של נזיר מקראי? הוא היה כל ארבעת הבנים מתוך ההגדה של פסח. איך אדם אחד יכול לגלם את כל זה בגוף אחד? אתם בטח חושבים שאני מגזימה ומאדירה את הבן שלי כדי שיצטייר כמו גיבור-על או אל יווני. אבל כל מי שהכיר אותו, יודע שאני בקושי מגרדת את פני השטח. נגב היה כל הדברים האלה ועוד יותר. ובזכות זה, הוא הצליח למצוא את החלקים האלה באחרים, ולהתחבר אליהם ברמה אחרת. הוא הצליח לעורר נאמנות עצומה כזו בחבריו, אחיו לנשק ובכל מי שהוא פגש. הוא הצליח להתיידד עם כל מי שלא השתלב, עושי צרות, חיילים בודדים, הורים של החברים שלו, אסירים ואנשים אחרים בשולי החברה. הוא ידע לראות את הלב ואת הנשמה של האדם, והייתה לו היכולת לרומם אותם ולהוציא מכל אחד את המיטב.

הם מספרים סיפורים על נגב, שהוא תמיד היה זה שמותח את הגבולות. הוא היה לוקח את הדברים ממש עד הקצה, אבל הוא מעולם לא חצה את הקו. הוא ידע בדיוק איפה לשים את הקו האדום, למרות כשהגיע ממש עד הגבול. כמה מהאימהות של הילדים פנו אליי במהלך השבעה וסיפרו לי שהן תמיד סמכו על נגב. הן ידעו על חלק ממה שהוא וחבריו היו מעוללים, ואמרו שלעולם לא היו מרשות לילדיהן לצאת החוצה אלא אם כן ידעו שנגב איתן. האימהות האלה אמרו לנגב שהן סומכות עליו שיהיה ה"אחראי", הן נתנו בו את כל אמונן והוא מעולם לא אכזב אותן. הוא העריך את העובדה שהן יכלו לראות בו מנהיג וחבר אכפתי.

אני זוכרת חורף אחד, ששאלתי אותו איפה כל הסווטשירטים החדשים שלו. הוא קנה וקנה אותם, ועדיין, נראה שאף פעם אין לו בכלל. הוא סיפר לי שכל פעם בחורה אחת הייתה נכנסת לרכב שלו ומתלוננת שקר לה, אז הוא הוריד את הסווטשרט שלו ונתן לה אותו. היא לא הציעה להחזיר אותו והוא לא הרגיש נעים לבקש אותו בחזרה. זה המשיך והמשיך, עד שלבסוף הוא הפסיק ללבוש סווטשרט בעצמו, והוא יצא בקור עם חולצת טריקו רק כדי שהבנות האלה יפסיקו לקחת את הסווטשירטים שלו. הן למדו את הלקח והתחילו להגיע לבושות כמו שצריך לקור. בסופו של דבר, הוא דאג שתמיד יהיה לו סווטשרט נוסף ברכב — דבר שהוא יכול היה לעשות כבר קודם, אבל הוא הרגיש שהוא חייב קודם, ללמד אותן לקח.

מאז שהיה ילד קטן, נגב פירק דברים ובנה, המציא רפסודות, מנועים, מחשבים וכל מיני רעיונות רק למען היצירה והשימוש בידיים. תמיד צחקנו עליו על אהבתו לפירוק והרכבה מחדש של קרבורטורים. כשמשהו השתבש בכל אחת מהמכונות שלו, הדבר הראשון שהוא רצה לעשות היה לפרק את הקרבורטור. אבל הוא הפך להיות טוב מאוד בתיקון שלהם והוא גם לימד את אחיו.

הוא אהב שהאוטו שלו יהיה נקי ומבריק. יכולתי לנקות לו את האוטו לפני שהוא היה חוזר, אבל ידעתי שהוא אוהב לבלות שעות בחוץ, לשטוף, לשאוב אבק ולהבריק את הרכב, אז השארתי לו את מלאכת הניקיון. אבל מדי פעם היינו מתעוררים אחרי שהוא היה חוזר הביתה, ורואים שהאוטו שלו מבולגן, אחרי שהיה ער כל הלילה עם חבריו. היינו שואלים אותו מה קרה, אבל לעתים רחוקות קיבלנו תשובה ישירה. הזמן שלו עם חבריו היה קדוש והוא לא רצה שנדאג. אבל כשישבנו עם חבריו בשבעה, הסיפורים האלה החלו לצאת לאט לאט. הוא ידע שלו היינו יודעים, היינו מסתירים את המפתחות ולא מאפשרים לו לצאת מהבית לעולם.

ליום ההולדת האחרון שלי, נגב איכשהו הצליח לחשוב על המתנה המושלמת בשבילי, להזמין אותה, ולבקש מחבר שלו שיאסוף אותה וישאיר אותה אצלו עד שנגב יחזור הביתה ויוכל לתת לי את המתנה שלו - פטיפון. אני אומרת "הצליח" כי בין הלחימה בעזה, מעבר מבסיס לבסיס שחייב אותו לארוז ולפרוק את כל הציוד הצבאי שלו, כשהוא מרותק למיטה עם סוג של אבעבועות, ואז השליחה שלו ללבנון - הוא עדיין שם את מתנת יום ההולדת שלי בראש סדר העדיפויות שלו. הוא גם פינה זמן לכתוב לי כרטיס ברכה בכתב יד, ובו כתב: "אני מאחל לך יותר משאני מאחל לעצמי".

מצד שני, זה נגב. הוא פתח עולמות, גם כשהיה פה, והוא ממשיך לעשות זאת אפילו מבלי להיות נוכח כאן פיזית.

השפם של נגב:

בזמן שירותו הצבאי, נגב החליט שהוא ישאיר את השפם הקטן וזקן תיש שלו. הם איימו עליו ואיימו עליו, אבל הם אהבו אותו ולא עשו הרבה יותר מזה. אז, הדיון נמשך זמן רב. הם ניסו הכל, מלבד לשים אותו בכלא, למרות שגם בזה איימו. לבסוף, הם הסכימו לתת לו אישור להשאיר אותם. אבל האישור בכתב מעולם לא הגיע. הוא הסתובב בלי הוכחה לאישור, אך איש לא העיר לו בבסיס שלו. כשהוא עבר בין בסיסים, הם בטח קיבלו את ההודעה ממישהו, כי גם שם איש לא אמר כלום. ואז, כשבוע לאחר מכן, אחרי שנה של קרב על השפם, הם שינו את הפקודה שמחייבת להתגלח, כך שכל אחד יכול עכשיו לגדל זקן. קראנו לזה "חוק נגב". הוא היה כל כך עקשן, עד שהם הרגישו שהם חייבים לשנות את החוק כדי שיתאים לו.

פרספקטיבה:

אומרים שהנשמה יודעת, 30 יום לפני שהגוף אמור למות. נראה, אחרי שיחות עם החברים של נגב, עם חבריו לנשק, ולאחר ששמנו לב לסימנים בינינו, שנגב ידע שזמנו עומד להסתיים. זה התחיל בשבת האחרונה שלו בבית. הוא היה חסר מנוחה לאורך כל השבת. הוא פשוט לא נראה רגוע. בשולחן הקידוש הוא יצא בהצהרה שהוא חייב להוריד משהו מהלב. הוא אמר שבלבנון, הוא חשב על משהו, ושהיה משהו שהוא רוצה להתוודות עליו. אז הוא סיפר לנו סיפור שרץ כאן במושב כבר שנים. בכל פעם שהסיפור עלה, נגב תמיד הכחיש את השמועות, אבל מעולם לא סיפר את הצד שלו בסיפור.

פתאום, לאחר שנים שהוא שמר על הסיפור בסוד, הוא החליט שעכשיו זה הזמן לנקות את השולחן. לחשוף את הכל ולספר את האמת על מה שקרה באותו לילה לפני שנים רבות. כמובן שהוא עשה את זה בצורה מצחיקה, כדי שזה יישמע פחות רציני, אבל זה העיק עליו זמן רב והוא סוף סוף החליט שהשבת הזו היא הזמן להניח להכול, מה שנקרא. ואז שמעתי מחבריו שהוא התקשר לכל אחד מהם והתעקש להיפגש איתם, כל אחד בנפרד באותה שבת. סוג של פרידה. הוא אמר לחברו שהוא מפחד לחזור ללבנון בפעם הזו. זה משהו שהוא מעולם לא אמר קודם לכן. חברים אחרים שמו לב שהוא מעלה שירים וכותב מכתבים שקשורים לפרידה. הוא גם אמר להם באותה שבת, שאם מישהו מהם לא ישרוד את המלחמה הזאת, כל שאר חברי הקבוצה יעשו קעקוע של אותו אדם. ברגע שנודע להם על מותו של נגב, כולם נרשמו לעשות קעקוע של נגב והאופנוע שלו. קיבלנו את כל הרמזים שהוא יודע שזמנו מגיע לקיצו, אבל הוא מעולם לא רצה שנדאג. אחד מחבריו הטובים ביותר אמר זאת כך: "הוא נפרד מאיתנו בלי לומר את זה". "הוא לא היה רוצה שנשכח אותו לעולם, אבל הוא היה רוצה שנהיה מאושרים ושנדע שהוא בסדר."

הוא עובד עם השם עכשיו, וכנראה לא מציית להוראות, ועושה בלגן בנהלים שלהם שם למעלה. אבל הם ידועים בסבלנותם והם יודעים שנגב תמיד עשה דברים בדרכו שלו. אז אני מניחה שהצבא הקדוש הזה שהשם בונה, מתחזק ומתחזק עם כל צדיק שמצטרף לשורותיו. וכולנו יודעים שנגב נמצא שם למעלה ומצחיק את כולם וגורם להם להרגיש בנוח, למרות שהם במשימה רצינית וקדושה ביותר.

נגב לא בחר בגולני בהתחלה. הוא הסתובב במשך זמן רב ואמר שהוא החליט על מג"ב. אבל כשהוא שינה את דעתו ואכן החליט על גולני, הוא עשה זאת במחויבות טוטאלית. היו לו הזדמנויות רבות לשנות כיוון, אבל ברגע שהחליט, הוא דבק בהחלטתו. כשנגב חזר לבסיס בצפון והתכונן להיכנס ללבנון בפעם האחרונה, עמדו בפניו דרכים רבות לצאת מזה ולא להיכנס ללבנון. הוא הביע את הפחד ותחושת אי הנוחות בפני חבריו. הם אמרו לו שעליו ללכת לרופא צבאי ולקבל כמה ימי חופש, הוא אמר שלא. הוא היה נוהג בנמ"ר. אבל הרכב לא הצליח להיכנס ללבנון כי היה צריך לפנות קודם נתיב. אז הוא היה אמור להישאר מאחור, עד שיוכל לנהוג פנימה. אבל הוא קפץ לתוך ההאמר, ונסע עם היחידה שלו, במקום להישאר מאחור.

בגלל המתקפות בלתי פוסקות של רחפני הנפץ, הם בילו את רוב זמנם בתוך הבית. החלונות היו מכוסים בשמיכות כדי שצלפים לא יוכלו לראות היכן נמצאים החיילים. החבר'ה ידעו שהמטבח נמצא בקדמת הבית, ושהם צריכים להישאר בחדרים אחרים בחלק האחורי של הבית, למקרה של פצצות ורסיסים. כולם ידעו להתרחק מהחלונות והם ידעו להישאר למטה, לכל מקרה. כולם כבר היו בעזה לפני לבנון, והם ידעו שהפרוטוקול קובע שכאשר הם נמצאים בתוך הבית, הם צריכים לשבת על הרצפה או לשכב על המיטות. למרות ששני החיילים האחרים בחדר איתו ישבו, הוא עמד בגבו לחלון המכוסה, ממש לצידו. הרסיסים שפגעו בו בחלק האחורי של הראש מצאו אותו ועפו ישירות לעברו. מאוחר יותר, כשהם הסתכלו בשמיכה שכיסתה את החלון, הם ראו שיש בה 3 חורים קטנים שנוצרו על ידי הרסיסים. אחד עבור נגב ושני חורים אחרים עבור החיילים שישבו. נראה שנגב ידע להיות בדיוק בנקודה הזו ובדיוק בזמן הזה, והוא עשה כל שביכולתו כדי שזה יקרה. לרסיסים האלה הייתה כתובת, והם מצאו אותו בדיוק במקום שבו הוא היה אמור להיות. הוא בטח הרגיש שהוא מונחה להיות במקום ההוא בדיוק בזמן ההוא. הוא לא חיפש תירוצים כדי להחטיא את המטרה שלו. הוא הגיע לאוטובוס בזמן, ולא נתן לשום דבר להרתיע אותו מלהגיע לעמדת העמידה מול החלון בשעה 21:17.

נגב נפטר בגיל 21 ושבוע, ביום ברית המילה שלו, יום ירושלים, בלבנון. רב המועצה שלנו קישר בין הדברים: נגב, ירושלים, לבנון. הוא הקיף את כל ארץ ישראל באמירה נועזת אחרונה ובחיבוק גדול ביום מותו. הרב גם הזכיר שהמילה "נגב" במהותה פירושה צמא. כך בדיוק חי נגב את חייו. תמיד צמא לעוד.

בברית המילה של נגב, בעלי בחר את הסנדק מבין גיסיו. היו לו 4 גיסים לבחור מביניהם, והוא בחר בשי, בעלה של אחותו אביבה. שי זכה להחזיק את נגב באותו יום, כאשר נגב הונח על ברכיו של שי בזמן שהמוהל ערך את ברית המילה. 21 שנים לאחר מכן, שי חזר הביתה מהעבודה, כשהוא לא חש בטוב. הוא שכב על מיטתו בדירתו במודיעין. לפתע, כל גופו התלקח במה שהרגיש כמו להבות אש וחשמל. זה היה כל כך עוצמתי, פתאומי ומקיף, שהוא אמר לאשתו שהוא מרגיש כאילו הוא עומד למות. כל האיברים בגופו כאבו, וזה הרגיש כמו התחשמלות משקע חשמלי. חשמל ואש זרמו בעוצמה לאורך גופו. בסופו של דבר, זה חלף והוא נרדם. למחרת בבוקר הם ראו את ההודעה על נפילתו של נגב. רק מאוחר יותר, כשגילינו את הפרטים ואת שעת מותו של נגב, התברר ששי חווה את החוויה הנוראית הזו בדיוק בשעה שבה נגב נפגע.

כשהוריו של החייל באו לבקר אותנו וסיפרו לנו שנגב לא סבל ולא חש כאב, הצלחנו להבין את הקשר. שי, כסנדק, החזיק את נגב בהתחלה והוא החזיק אותו שוב בסוף. הוא ספג את המכה עבור נגב. נגב נהרג, אך שי הקל על כאבו בכך שספג את המכה עבורו. כל מה שנגב היה אמור להרגיש לפני מותו, עבר לשי - המגן שלו והקשר שלו לעולם הרוחני. שי החזיק בקשר הזה לאורך כל חייו של נגב. הוא ספג את עיקר הכאב במודיעין, כדי שנגב יוכל לעבור מן העולם בשלווה בלבנון. זוהי מצווה עצומה וקשר חזק מאוד. לעולם לא אטיל ספק שוב בחשיבות הבחירה בסנדק, וגם לא בקשר שלהם לילד לאורך כל חייהם.

במהלך כל השבעה, היה פרפר לבן שמעולם לא עזב את האזור. הוא ריחף מסביב, אבל היה נוכח תמיד, כל השבוע. אני גיליתי שזה נגב. הוא נשאר איתנו בזמן שישבנו, וגם כשקמנו לקחת אנשים לסיור בחווה, הוא עקב אחרינו לשם ובחזרה. לא אכלתי, רק שתיתי. עדיין לא הייתי מסוגלת לאכול. אבל אנשים המשיכו לדאוג ואמרו לי שאני צריכה כוחות, שאני חייבת לאכול משהו. הם הכינו לי תבשילים, עדשים ומרקים מזינים ונפלאים, אבל לא הצלחתי לאכול כלום, אפילו אם רציתי – ולא רציתי. אבל האנשים הנפלאים האלה גם הכינו והביאו לי מיצים: מיץ גזר ומיץ סלרי ושייקים. פעם אחת, ישבתי כשאני מחזיקה כוס מיץ גזר שזה עתה הובא אליי, ודחיתי את השתייה שלו, בזמן שכולם סביבי אמרו לי שאני חייבת לאכול. בדיוק כשדיברנו על זה, הפרפר עף ישירות לעבר הפנים שלי והתנגש בי ממש בין העיניים. הבנתי שזה נגב שאומר לי לשתות כבר את המיץ הגזר. גם הוא דאג לי. אז לקחתי את הכוס ושתיתי את הכל.

נגב היה מלאך שנשלח אלינו כדי להשלים את משימתו. היה לו חוזה חתום, עם תאריך פטירה שכבר נקבע מראש. בין אם הוא ידע זאת במודע ובין אם לאו, לנשמתו הייתה משימה להיות במקום הנכון בזמן הנכון כדי לגרום לזה לקרות. נגב היה קשוב מאוד לעולם הפנימי, לאנשים סביבו, ותמיד עשה את מה שנדרש ממנו, לא משנה מה המחיר. נראה כאילו הוא ידע שיש לו שליחות וזמן קצר מאוד על פני האדמה, ולכן הוא חי בהתאם לכך. הוא הוציא את הטוב מהאנשים שסביבו, הם היו תלויים בו ופנו אליו כדי למצוא נחמה ויציבות. הוא מתח את הגבולות, אך תמיד נשאר ממש בתוך הקו האדום. משימתו כאן הייתה להגן, לטפל, לאהוב, לקבל, לעשות למען אחרים, לשאת את העומס הכבד, להיות זה שאפשר לסמוך עליו, וללמד אותנו לשאוף תמיד להיות טובים יותר, אותנטיים יותר, וללא פחד. לעולם לא לאפשר לעצמך שישימו אותך בתוך מסגרת, לחיות בשמחה, להשתמש בשכל הישר ולזרוק את ההיגיון מהחלון.

אחת ממטרותיו עלי אדמות ומעבר, הייתה הדרך שלו לעשות תיקון עולם. חלק גדול ממה שראיתי במהלך השבעה ומאז, הוא שכל אחד מאיתנו עשה תיקונים אישיים. כל התיקונים הקטנים האלה מצטרפים יחד לתיקון עולם גדול יותר, ונגב היה זה שגרם לזה לקרות. הוא היה בדרגה אחרת לגמרי, כזו שכדי לנסות ולהבין מי הוא היה ומה הוא עשה, עלינו לשאוף להגיע לבגרות ולחוכמה שלו, אף על פי שייתכן שלעולם לא נגיע לשם.

מאז פטירתו של נגב, למדתי כל כך הרבה על הקהילה שלי, על נגב, על חייו, על חבריו, על ההרפתקאות שלו, על עצמי ועל התכנסות העולמות של השם, שחבויה ממש לנגד עינינו. נגב היה מסוגל לראות זאת. הוא היה מסוגל לראות את הניצוץ בכל אחד מאיתנו, והוא עשה כל שביכולתו כדי לעזור לנו לממש את הפוטנציאל שלנו, לפני שזמנו תם. נגב היה, ועדיין נשאר מקור השראה, חבר אמיתי ונשמה יהודית טהורה שצופה עלינו עכשיו מלמעלה.

אחיותיו של בעלי ושאר חברי הקהילה שלי השתלטו על הבית שלי, וכל אחד מהם הגיע עם אוכל ביתי. הם הביאו אוכל, חטיפים, שתייה, צלחות פלסטיק, כוסות, מזלגות, מפיות, מגבונים, מגבות נייר, נייר טואלט ועוד ועוד. זה היה מספיק כדי לצייד מלון. עכשיו, אחרי שהם לקחו את העודפים ותרמו אותם למועדונים מקומיים, קיבלתי את הבית שלי בחזרה. אנחנו יכולים להשתמש שוב בסכו"ם ובצלחות הקרמיקה שלי. אני יכולה לבשל שוב, ולהניח מים על השולחן במקום משקאות קלים. זה היה שיעור גדול מאוד בענווה לקחת צעד אחד אחורה ולתת לאחרים לדאוג לנו. שחררתי את כל הכללים הנוקשים שלי לגבי אי שימוש בפלסטיק, מזון מעובד וחומרי ניקוי כימיים. פשוט שחררתי ואפשרתי לכולם לעזור בכל דרך שהם יכולים, תוך שימוש בכל מה שהם הרגישו שהוא הטוב ביותר.

הילדים שלי לקחו הפסקה של שבוע וחצי ממיץ סלרי ושייקים ואכלו את כל העוגות, העוגיות והצ'יפס הקנויים שהביאו לנו. לא הייתי במצב שאיפשר לי להתווכח. הם היו צריכים להתאבל בדרכם שלהם והם ניצלו את חוסר ההשגחה שלי. כן, הם נהנו מג'אנק פוד והבית הריח כמו בית חולים, אבל הכל היה בסדר. חשוב לשחרר ולתת לדברים לזרום. למדתי את המתנה של לקחת צעד אחד אחורה ולעצום עין כשצריך. עוד שיעור שלמדנו מנגב.

למרות שלמדתי דברים רבים במסע הזה, אני לא מאחלת את זה לאף אחד. זהו מועדון אקסקלוסיבי שאף אחד מאיתנו לא ניסה להתקבל אליו. יחד עם זאת, אני כאן. לכן אני מרגישה צורך ללמוד ולשתף את מה שאני עוברת. ישנן כמה נקודות חשובות לגבי ההשתייכות לקבוצת האנשים הזו. כל יום, אנחנו רואים דברים שאנשים לא יכולים, או לא רוצים לראות. זה דומה ליצורים שנקראים תֶּ'סְטְרָאלִים מהספרים של הארי פוטר. רק אנשים שראו את המוות, יכולים לראות אותם.

הדבר הראשון שאני רוצה לגעת בו הוא עם ישראל היפה שלנו. אני לא יכולה לבטא במילים כמה האנשים האלה ריגשו אותי. מעולם לא ראיתי עומק והבנה כאלה. אכפתיות והקרבה שכאלה. הם נמצאים ברמה אחרת לגמרי. אבל רק אם עברת דברים כאלה, אתה יכול באמת לראות את זה. מעבר להסחות הדעת, מעבר למסכה השטחית, מעבר לוויכוחים הפוליטיים המיותרים, מעבר למחאות והביקורות המוטעות... העם שלנו נושא מורשת עמוקה ועתיקה יותר משביל החלב. למרבה הצער, היא מתגלה רק כאשר מתרחשת טרגדיה, אך לפחות אנו יודעים שהיא שם, קבורה ברובה, אך עדיין נגישה בעת הצורך.

הייתה לי הזכות לפגוש אנשים המעורבים באחת המשימות הקשות ביותר, שהיא להודיע ​​על נפילתו של הבן/חייל. אני לא יכולה לדמיין את המצב שבו אתה זה שצריך לבשר את הבשורה המרה באמצע הלילה, בפתח דלתם של ההורים. אך הם עושים זאת בחסד וברגישות ואני מלאה יראת כבוד כלפי השירות שלהם. מכיוון שהם מגיעים בדרך כלל בלילה והשער סגור, הם חייבים לשמור על סודיות מוחלטת לגבי הגעתם למושב או לכל מקום אחר. לכן הם מגיעים ומציגים את עצמם כ"אנשי ביטחון" בפני הרבש"צ של המושב כדי שיאפשר להם להיכנס. ברגע שהם בפנים, הם פוגשים אותו פנים אל פנים ומספרים לו מי הם באמת. הם חייבים ללבוש בגדים אזרחיים, כדי שאף אחד שמביט מהחלון לא יקבל התקף לב רק מעצם  המראה שלהם נוסעים ברחבי היישוב. הרי אף אחד לא יודע ליד איזה בית הם עלולים לעצור. אז הם עושים תרגול יבש בנסיעה על פני הבית. הרבש"צ מראה להם היכן המשפחה גרה. לאחר מכן, הם הולכים לאזור חשוך ומבודד בקרבת מקום, מחליפים למדי הצבא שלהם וחוזרים לבית. כל זה נעשה כדי לא להלחיץ אף אחד בדרך. ברגע שהם דופקים על הדלת, הם מבקשים ממך לשבת לפני שהם מבשרים את הבשורה הנוראה.

במקרה שלנו, בעלי קם ב-1 לפנות בוקר לשתות מים במטבח, וראה אותם חונים ויוצאים מהמכונית. הוא פגש אותם בחצי הדרך לדלת, בידיעה שמשהו עומד לקרות. הם ביקשו ממנו לשבת לפני שבישרו לו את החדשות הנוראות. אני ישנתי בחוץ עם הילדים שלי באוהל שלנו, אז החיילים ובעלי באו עד לשם כדי להעיר אותי. כל הכבוד למי שעוסק בתפקיד זה. זה בטח מכביד מאוד על כל אדם.

דבר נוסף שלמדתי מכל החוויה הזו הוא על היחידה החרדית שיש לה משימה מיוחדת שהיא צריכה להשלים. אלה הם חיילים שתפקידם הוא לחזור למקום שבו נהרג חייל, ולחפש באזור בעזרת זכוכית מגדלת כדי לאתר דם ושאריות וחלקי איברים, לאסוף את הכל ולהניח בקופסה שתיקבר עם החייל.

החיילים האלה מבינים שזו עבודת קודש והם חוזרים לזירת הפשע גם כאשר היא (ובדרך כלל היא עדיין) אזור מלחמה פעיל. זה לא זק"א. הם עושים את אותה עבודה, אבל הם חיילים שמגויסים במיוחד לתפקיד הזה. אלה שאוהבים לטעון שחרדים לא מתגייסים לצבא - אנא תנו להם קרדיט, והבינו שמדובר בעבודה קדושה ורגישה ביותר. עבודתם נותרת עלומה, לא שמים לב אליה ולא מדברים עליה. הם עובדים מאחורי הקלעים, והם לא מתראיינים ולא נכללים ברשימת הלוחמים. ועדיין, העבודה שהם עושים כדי להשיב כל חלק ופיסה של כל חייל וחייל, לעולם לא להשאיר אותם מאחור, ראויה לקבל כל טיפת קרדיט שניתנת לחייל שנהרג.

כשהם חזרו לחדר שבו נגב נהרג, הם אכן מצאו דברים, שמו אותם בקופסה ומסרו לנו אותה כדי שנוכל לקבור אותה ביחד עם נגב. כשסיפרו לי על הקופסה השנייה הזו, הכבוד הרב ממילא שיש לי לחיילים, עלה אפילו עוד יותר. איזו מדינה בעולם כולו עושה דבר כזה למען עמה? איזה סוג מיוחד של אנשים מוכנים לעשות עבודה כזו? אני המומה ומתמלאת ענווה מכך שזה קורה, מדי יום, מאחורי הקלעים. מעולם לא שמעתי על זה לפני מותו של נגב.

מבין הטראומות הרבות שחיילים צריכים לחוות, אחת שבולטת בזיכרוני היא סיפור שנגב סיפר לי עליו. זה קרה בעזה וגם בלבנון, אבל המקרה הזה קרה כשבועיים לפני שנגב נהרג. יש הרבה רחפני נפץ שחגים סביב הבית שבו החיילים מתבצרים. זה אף פעם לא מפסיק. הם מגיעים כל היום וכל הלילה, למרות שבלילה קשה להם יותר לפעול. לחיזבאללה יש אלפים על גבי אלפים של רחפנים כאלה, אז לא אכפת להם אם אחד יתקע בעץ או יתפוצץ בטעות. יש להם עוד הרבה לשלוח. היו 3 או 4 חיילים מחוץ לבית שעבדו על טנק שהיה צריך לתקן. רחפן נפץ הגיע והתפוצץ, כשהוא מרסק את החיילים האלה לחתיכות. החיילים שהיו בבית נאלצו לצאת החוצה כדי לאסוף את החתיכות ולשים אותם בשקיות אשפה, כדי שיועברו לצבא כדי שיוכל להתחיל במשימת הזיהוי של מי הוא מי. אתם יכולים לדמיין את עצמכם בתור בני ה-20 האלה שנאלצו לאסוף את זה? אתם יכולים לדמיין את עצמכם חיים עם הטראומה למשך שארית חייכם? מי עוזר להם להתמודד עם זה? איזו הפוגה הם קיבלו? התשובה היא שאף אחד לא עוזר ולא הוצעה להם חופשה או הפוגה. הם פשוט מסרו את שקיות האשפה וחזרו לתוך הבית כדי להמשיך בעבודתם. הם לא מכונות. הם לא רובוטים. הם בני אדם והם נותרים עם פוסט-טראומה קשה, מה שמוביל להתאבדויות רבות. אנא אמרו כמה מילות תפילה על החיילים המדהימים שלנו, על שלומם ובריאותם הנפשית.

במהלך השבועיים האחרונים פגשתי חיילים רבים מאוד. כל אחד ואחד מהם הוא התגלמות של עוצמה וענווה יהודית. הם בוגרים מכפי גילם ויכולים לשבור לך את הלב רק מלהביט לתוך העיניים שלך. הם נושאים את משא העולם כולו על כתפיהם, והם ממשיכים קדימה כי הם מבינים שהם היחידים שיעשו את העבודה הזו. הם פועלים למען השם ולמען העם שלהם. כשחייל מת, זו טעות לומר שהוא 'נפל'. לאמיתו של דבר, הוא 'עלה'. החיילים הקדושים האלה עושים את עבודת השם, וההקרבה שלהם יכולה רק להעלות אותם כדי להפוך לצדיקים גדולים.

אומרים שהזמן מרפא, אבל זה בעצם לא נכון. חברה שלי הגיעה לשבעה והיא הסבירה שהזמן לא באמת מרפא את פצעי האובדן. מה שהוא כן עושה, זה לספק את המרחב והשקט עבורנו כדי להבין איך להמשיך הלאה למרות הכאב. אני מקווה שניסחתי את זה נכון. היא אמרה את זה הרבה יותר טוב, אבל זה היה כל כך הגיוני בעיניי, שרציתי לשתף את זה כאן.

הלכנו היום למצפה מאחורי המושב שלנו. 7 נערים, רגע לפני גיוסם לצבא, לקחו  על עצמם כמשימה להציב ספסלי הנצחה ליד בתיהם של חיילים שנפלו (שעלו) וקורבנות ה-7 באוקטובר. הם בנו את ספסל העץ היפהפה בעצמם, מחומרים ומכספים שנתרמו, כדי להביא אותו כל הדרך עד לכאן. המקום הזה הוא נקודת עצירה פופולרית בלב המדבר, המשקיפה על הדיונות ומאגר המים העצום שנראה כמו אגם. הם הציבו אותו מתחת לעץ, שם נגב וחבריו נהגו לעצור לנוח כשהיו יוצאים לרכיבה על אופנועים. הרוח נושבת שם ללא הפסקה ואתה זוכה להשקיף על כל המדבר. זה היה כל כך יפה. דיברנו על נגב, ועל כמה זיכרונות יש  לנו ולהם בפסגת הגבעה הזו. על הספסל חרוט שמו של נגב, והאמרה האהובה עליו: "חיים פעם אחת, תחיה אותם כמו שאתה זוכר". הספסל הוא תזכורת נוספת לימי השבעה. ספסל לשבת עליו ולהשקיף על המדבר, ולהרהר בנגב, בחייו, באובדנים שלנו, בברכות שלנו ובחיבור שלנו לבוראנו, לארצנו וזה לזה.

איננו יודעים את סיבותיו של השם למעשיו. אנו יכולים רק לדעת שכל מה שהוא עושה הוא לטובה. נגב נכנס להיכל התהילה במלכות השם יחד עם עוד נשמות יפות רבות אחרות. הוא ודאי בונה צבא שלם אם הוא זקוק לאנשים המיוחדים האלה, הטהורים באהבתם לעם היהודי.

יהי זכרו של נגב לברכה תמיד, ויהי רצון שיזכה לקום בתחיית המתים עם כל צדיקי ישראל בביאת המשיח.