קול עבור החיילים

במשך 77 שנות קיומה של מדינת ישראל, הייתה לנו רשימה ארוכה של קרבות אינסופיים, אבל לא מלחמה אחת שתסיים את כל המלחמות. היהודים מעולם לא נועדו לחיות ולשגשג במולדתם. נראה שהמטרה הייתה ליצור בית קברות מוכן, כדי להמשיך בהרג היהודים, בדרך כזו או אחרת. תוכניתו של אלוהים הייתה להביא אותנו לכאן, תוכניתו של ציר כוח הרשע הייתה להשתמש בתוכניתו כנגדנו.

הבובות המושחתות והמרושעות של גוף הממשל שלנו הוכיחו שוב ושוב כיצד הן מוכנות, וגם מסוגלות, לרמות את אזרחינו שוב ושוב כדי שיצטרפו לקרבות נגד אויבינו, שבהם נהרגים אלפים מחיילינו הצעירים, שמוכנים להקריב את חייהם למען שלום שמעולם לא מגיע. אנחנו רצים להגן על הצפון, הדרום, המזרח, המערב ומעבר לו, ללא הרף וללא סוף בעתיד הנראה לעין, ללא מנהיגות עם תוכנית, וללא אסטרטגיה לניצחון. הצבא נקרא "צה"ל" כי גורמים לנו להאמין שאנחנו כוחות הגנה. עוצרים גלי טרור, אבל אף פעם לא באמת שמים לזה סוף.

לאחר שחיינו תחת איום טילים מעזה במשך 20 שנים ארוכות, נפגענו ב-7 באוקטובר. הגבול שלנו ננטש ונשאר פתוח לרווחה לכל מי שרק רצה. זהו מתן רשות ברור ובולט מצד ממשלתנו. היא המתינה כשבועיים עד שהגיבה, ואפשרה לחוטפים לעשות כרצונם בשללם האנושי לאחר מסע העינויים, ההתעללות, האונס, עריפת הראשים, השריפות וההרג. החטופים הועברו מבית לבית בתוך עזה, ולבסוף הורדו למנהרות המפורסמות, 30 מטרים מתחת לאדמה, שם הוחזקו, עונו, התעללו בהם וחלקם אף נרצח מאז.

המדינה כולה התאחדה כפי שלא קרה מעולם, וזעקה לנקמה ולניצחון. חיילינו עמדו בתור לטבח, התקבלו בזרועות פתוחות כדי להתגייס, לקבל ציוד וליפול בזה אחר זה, כשאלפים נוספים מגיעים, מוכנים לתפוס את מקומם. לא ניתן לנו רגע להתאבל על מתינו, לפני שגל ההרג הבא הגיע. וכך זה נמשך כבר כמעט שנתיים ארוכות.

הממשלה לקחה את הזמן שלה, עד שהגיבה לאירועי ה-7 באוקטובר. היא אפשרה לזוועה בלתי נתפסת להתרחש כאשר תושבי עזה נהרו לגבולנו הדרום-מערבי, נהנים מכל דקה מתוך שש עד שמונה השעות (בהתאם לדיווחים שונים) של אורגיית טרור צמאת דם ובלתי מרוסנת נגד נשים, ילדים ומשפחות.

הצבא המתין ולא הגיע, תוך התעלמות מכל התחינות והבקשות לעזרה. לאחר מכן הם המתינו ולא יצאו אחר אלה ששרדו את מסע ההרג ונלקחו בשבי. כשהם סוף סוף החליטו להיכנס לעזה, לא הייתה להם כל תוכנית פעולה, לא אסטרטגיה לניצחון, ולכאורה לא היה להם מושג מול מי הם נלחמים. הצבא הגיע במשאיות ובטנקים, רמס את המטעים והאדמות החקלאיות של ישראל, כדי לפנות דרכי עפר ולפרק כבישי אספלט, כאשר למעשה, כבר היו שבילי עפר שחוקים לטרקטורים ונתיבי פטרול צבאיים שהקיפו את התוצרת החקלאית היפהפייה שלנו. ברור שלא הפריע להם להשמיד את מקורות המזון שלנו. פתאום, כל מה שהיה חשוב להם, היה ליצור את הבלגן הכי גדול כדי להגיע לעזה.

הבנים שלנו נכנסו ואיבדו את חייהם בשל מלכודות שהציבו מחבלים שהמתינו להם. שנתיים לאחר מכן, אותן מלכודות עדיין הורגות את חיילינו, אותה אסטרטגיה עדיין נמצאת בשימוש, גברים נשלחים פנימה ברגל וברכבים שאינם מצוידים במערכות הגנה מודרניות, רק כדי להתפוצץ על ידי מחבלים שממתינים להם, וצצים מתוך פירי המנהרות שלהם כדי לרצוח עוד ועוד. המחבלים שתלו מצלמות ומיקרופונים בכל מקום כדי לצפות ולהקשיב לחיילים שלנו, כדי שהם ידעו מה אנחנו הולכים לעשות, עוד לפני שאנחנו עושים את זה.

ברגע שראינו את התוצאות של ה-7 באוקטובר, את התחכום של האימונים של המחבלים ואת השימוש שלהם בנשק, היינו צריכים לשדרג את הטקטיקות שלנו. במקום זאת, אנשי הצבא שלנו דבקו במה שהם מכירים. אנשי הצבא המשיכו לחשוב שאויבינו הם אותם מחבלים ערבים, כפי שהיו שנים קודם לכן. אבל הם לא. הם נוסעים לארצות רחוקות כדי להתאמן וללמוד שיטות לחימה מודרנית וטרור מצבאות מתקדמים, ואז חוזרים עם טכנולוגיות וכלי נשק חדשים. הם התקדמו בשיטות הטרור שלהם. אנחנו, לעומת זאת, עדיין משתמשים במשאיות, טנקים, קסדות, רובים וספינות מתקופת מלחמת וייטנאם. (מצד שני, חיל האוויר, יחידת העילית שלנו, מקבל את רוב התקציב שלנו עבור כלי הנשק והטכנולוגיה המתקדמים ביותר, בעוד שאלה שלוחמים על הקרקע נותרים עם משאבים מיושנים, שכמעט לא קיימים). גם האסטרטגיות שלנו, אם בכלל יש לנו כאלה, לא השתנו מאז. אנחנו לא משתמשים באלמנט ההפתעה, ואויבינו יודעים את תוכנית הפעולה שלנו לפנינו, כי היא כל כך צפויה. מערכת המנהרות שלהם, שצמחה ללא הפרעה במשך למעלה מ-20 שנה, היא כה רחבה ומקיפה, עד שיש כניסה אליה כמעט בכל בית בעזה. החיילים שלנו מגלים זאת כאשר מחבל קופץ פתאום מתוך ארון מטבח או מארון (כניסות למנהרה) במטרה לרצוח חיילים נוספים. ובכל זאת, למרות שיודעים זאת כבר שנתיים, הם עדיין שולחים את הבנים שלנו לתוך בתים, במקום להפציץ אותם מלמעלה קודם.

כאשר הצבא מגיע לשכונה שבה הבתים נטושים, אך המנהרות שמתחתיה מלאות במחבלים, החיילים מוצאים כלי רכב ששימשו את המחבלים בטבח ה-7 באוקטובר, נשק מוסתר בכל בית, חדרים ומרתפים נסתרים, מסמכים, כדורים, תוכניות, כסף ועוד ועוד. כאשר החיילים שואלים מה לעשות עם כל הממצאים (הראיות?), נאמר להם להשאיר אותן בשטח ולהתקדם. האם זה הגיוני? כל אלה הן ראיות, וניתן לבדוק אותן מבחינה פורנזית, כדי למצוא רמזים נוספים. אבל, ברוב המקרים, לא עושים שימוש בראיות, הן לא נאספות ואפילו לא מצולמות, למרות שיש כל כך הרבה, ולמרות העובדה שנוכל לאסוף כל כך הרבה מידע רק על ידי בדיקה שלהן, למצוא טביעות אצבעות, דם, בוץ... זה נראה כמו בזבוז נורא וכישלון עצום מצידנו. אבל הכל נובע מהיעדר תוכנית פעולה או ארגון ברור.

נראה שלפוליטיקאים בעולם יש תוכנית למזרח התיכון, שככל הנראה מיושמת בפועל במשך שנים רבות. אבל הערבים שולטים במזרח התיכון ביד רמה, והמערב לא יכול לגעת באזור. הם זקוקים ללוחמים תמימים, חזקים ונאמנים, שמוכנים בשמחה להקריב את חייהם, יום אחר יום, שנה אחר שנה, להיכנס ולעורר מהומות, כדי לפנות את הדרך למערב, שיוכל להיכנס כאשר האבק יתפזר ולהקים את הגרסה החדשה שלו למזרח התיכון. מי אם לא היהודים יגנו על מולדתם? אספקה אינסופית של צעירים וצעירות הנלחמים למען "שלום". ניתנה לנו הזדמנות של פעם בחיים, בכל דור ודור, להאמין שאנחנו נהיה אלה שנביא שלום, שילדינו לא יצטרכו להילחם עוד. ועדיין, השלום הזה לעולם לא מגיע. אנחנו נלחמים במלחמה שאינה שלנו, אבל גורמים לנו לחשוב שזו המלחמה שלנו. זוהי מלחמה גלובלית אינסופית, שמשווקת כמלחמה יהודית-ערבית. הסיפור הזה עובד כי הערבים שונאים אותנו כל כך, שהם ייקחו את הכסף שנתנו להם הגלובליסטים וימשיכו במלחמתם נגדנו. ואנחנו ממשיכים "להגן" על אדמתנו ועל אורח חיינו. אבל כאשר האבק מתפזר ו"הפסקת האש" מוכרזת, שוב, יש עסקאות סודיות שתוכננו ונחתמו, ומעורבות בהן ממשלות רבות, ויש להם תוכניות להיכנס, לפלג ולהשתלט. אנחנו עושים את העבודה המלוכלכת ונהרגים באלפינו, רק כדי לראות שהכל הופך לגרסה שונה של אותו הדבר. המדינה שלנו מעולם לא הייתה שלמה, ואף פעם לא הייתה שלנו בשלמותה, במהלך 77 שנות קיומה. קווים אדומים, קווים ירוקים, פריפריות, גבולות לא מוגדרים, שמות שונים לאותם מקומות, נקודות ביקורת, כבישים לא מוגנים, ריבונות כפולה/משותפת/שנויה במחלוקת, זהויות מבולבלות, אויבים מוצהרים וחמושים מבית, מנטליות של הפרד ומשול, והתייחסות לאנשים, חלקים ואזורים בארצנו כ"אחרים" או "מחוץ לתחום השיפוט שלנו".

מה קורה פה? הפסדנו במאבק עוד לפני שהבנו שהוא בכלל התחיל. התעמולה של הפעולות הפסיכולוגיות (psyop) המדהימות ומתמשכות האלה השתלטו על הנוף שלנו יום לאחר ה-7 באוקטובר. איכשהו, פוסטרים וסיסמאות כבר הודפסו ונתלו על כל גשר, שלט, גדר, תחנת אוטובוס וצומת אפשריים. בתוך ימים ספורים, חולצות טריקו, סרטים צהובים, מדבקות לרכבים, דגלים וכיסאות צהובים השתלטו על המדינה. הדרום קיבל מיד בברכה תיירים כדי "להיות עדים" לזוועות ה-7 באוקטובר. ובכל אותו הזמן, חיילינו נהרגים ובני ערובה מוחזקים ממש מעבר לגדר השבורה של עזה. המחזה פשוט מדהים.

שאר המדינות "המעורבות" יושבות בחיבוק ידיים וצופות בנו שולחים יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, עוד ועוד מגויסים המוכנים להקריב את חייהם, והן לא נוקפות אפילו אצבע כדי לעזור, וגם לא מצפים מהם "להחזיר אותם הביתה עכשיו" בשם האנושיות. יחד עם זאת, לכולן יש מה לומר לגבי איך אנו נלחמים באויב. לא משנה מה נעשה, בעיניהן, זה לא בסדר. הצמא שלהם לדם שלנו לעולם לא נגמר ורק הולך ומתגבר. אנחנו לא נותנים מספיק, לא עושים מספיק, לא מנסים מספיק, לא מתים מספיק. אם לא נוכל, או לא נסיים את המלחמה הזו תוך שלוש שנים ויותר, אולי מישהו אחר יוכל להגדיל את כוח האדם ולעזור לנו? או להציע אסטרטגיה טובה יותר, כדי שהבנים שלנו לא ייהרגו יום יום? לעקור את הרוע ולהחזיר בני ערובה? לא. יותר כיף לראות את הישראלים מתקשים ונהרגים. "אם לא נכניע אותם עם מכה, אז נכניע אותם עם מלחמה. או שנכניע אותם עם שתיהן".

הצעירים היפים והנפלאים שלנו בני ה-18 נשלחים לגיהינום של עזה ללא תוכנית, ללא מנהיגות וללא תמיכה. הם מוחזקים באזור המלחמה במשך חודשים שלמים, בקושי מקבלים מזון, תנאי מחיה או אפילו מים לשתייה. משאירים אותם לגור זמנית בבתים ערביים נטושים ללא תשתיות תקינות וכך יוצרים בורות ספיגה של זוהמה, אשפה וזיהום, והם נאלצים לסבול זאת. במקום לספק מזון ומים שכל כך נחוצים לחיילים שלנו, שולחים אליהם משאיות מלאות שמפו. אבל אין להם גישה למקלחות או אפילו לשטיפה בסיסית. הם עובדים יום ולילה באותם בגדים, גרביים ותחתונים, כי אסור להם להוריד בגדים או אפילו להוריד את הנעליים. החלונות אטומים בקרשים ומכוסים בחמש או שש שמיכות כדי שצלפים לא יוכלו לראות אותם, מה שהופך את הבית למקום חם, מחניק וחשוך. אם הם ישנים, זה לשעה, פה ושם, בין שמירה, סיורים, לחימה, פינוי בתים, ובאופן כללי, בניסיון להישאר בחיים. הם שורדים על מנות קרב וסיגריות. איך אפשר לצפות לנצח במלחמה שבה לא ניתנים להם צרכים בסיסיים כמו שינה, תזונה, היגיינה, אוויר צח, ביטחון או יציאה לאחר שהייה בגיהינום במשך חודשים בכל פעם?

בשל חומרת מצבם, החיילים מצפים לחתונות או מפגשים משפחתיים מזדמנים, אבל אז לא ניתנת להם חופשה להשתתף באירועים אלה. חיילים רבים פונים ל"סיבות רפואיות" כדי לקבל את הזמן שמגיע להם, על ידי שבירת עצמותיהם או גרימת פציעות שלא משאירות לאחראים ברירה אחרת, אלא לאפשר להם לחזור הביתה לטיפול. למרבה הצער, בחודש האחרון היו חיילים רבים שהתאבדו. הלחץ, החוסר בכול, וחוסר החמלה מצד אלו שמעליהם, הובילו אותם לתחושה שאין להם מוצא אחר.

בהתחלה קיבלנו את התנאים הקשים האלה, אבל כמה שנים זה עוד יימשך? הם רואים את חבריהם מתפוצצים לרסיסים כל יום. ואוספים את החתיכות כדי להחזיר אותם למשפחות. מה הפרס שלהם? תקשורת ששונאת אותם, ממשלה שנוטשת אותם, ושמועות על "מדינת טרור פלסטינית" (ללא מושג ברור היכן היא תהיה)? לחכות שבסופו של דבר המספר שלהם יעלה בגורל? לאבד חלקי גוף? האם כל מה שנותר לאלה שישרדו, הוא אומה של גוף שבור ונשמות שבורות? הם לא זוכים לכבוד. למעשה, הם מותקפים באכזריות על ידי התקשורת השמאלנית ואידיוטים עם מצלמות וטלפונים שרצים לפרסם ברשתות החברתיות ולהאשים אותם בכל דבר רע שקורה. אלה הם רק נערים בני 18 עד 20. נעוריהם נגזלו מהם, סביר להניח שהם יהיו בטראומה למשך שארית חייהם, אם יתמזל מזלם להישאר בחיים. כל יום עוד ועוד מבנינו נרצחים בעזה. הם מנסים להיראות אמיצים ולהמשיך, אבל כמה הם עוד יכולים לסבול? ולאיזו מטרה?

אנחנו יודעים שלאלוהים יש תוכנית ושזוהי מלחמת קודש, אבל בשטח, אזרחינו, ברובם, שכחו את ההקרבה ואת הזוועה היומיומית שהילדים האלה עוברים. לצד הפעולות הפסיכולוגיות של הסרט הצהוב, עלינו להראות תמיכה, לא בצה"ל, שלא דואג לרווחתם של גיבורינו הפשוטים, אלא רק לטובתו האישית. עלינו להראות את אהבתנו ותמיכתנו בכל חייל וחייל, שעושה כמיטב יכולתו להופיע לעבודתו מדי יום, למרות חוסר המנהיגות, הארגון והתקציב, כדי לעשות את חלקו. החיילים עושים את עבודתם עם כל האהבה והמיומנות שהם יכולים להביא למערכת, שהיא שבורה ומיושנת ומשתמשת בהם כדי לשחק את המשחקים הפוליטיים שלה, ולא אכפת לה מי מת, נשבר או מתפוצץ בדרך.

החיילים זקוקים לקול; הם צריכים לראות את התמיכה והאהבה שלנו בכל מקום. ואז, כאשר הם יקבלו יום חופש, הם יראו כמה השירות וההקרבה שלהם באמת משמעותיים לנו כאן בחוץ, שמחכים שהם ישובו הביתה.